"יש בחנות דברים שלעולם לא נמכור"

לפני שנתיים התגלה לצוף ונקטר שאמא שלהם, מייסדת חנות צעצועים מיתולוגית בתל־אביב, חולה בסרטן. הם עזבו הכל ובאו לנהל איתה את העסק עד שנפטרה לפני חצי שנה | עכשיו הם מסבירים איך מתגברים על הקושי וממשיכים את מפעל החיים שבנתה | "אנחנו נוסעים כמוה לתערוכות בחו"ל, בוחרים צעצועים בפינצטה, דברים מיוחדים כמו של פעם. כמו שאמא אהבה"

כתבה: שחף פרנקל | צילום: דנה קופל

בפינת הרחובות זמנהוף וקינג גורג' בתל־אביב עומדת כבר 26 שנים חנות צעצועים קטנטנה, 16 מטר בלבד, אבל כולה חום, אהבה וצעצועים מיוחדים מכל העולם שמסודרים בבלגן מושלם. "אמא החלה לבנות את החנות כשהיינו ילדים", מספרת נקטר (34), בתה הבכורה של אתי דורון ז"ל, מייסדת החנות "טוֹיסים". "היא הרגישה שהמהות שלה בחיים זה להיות אמא, ולקחה את זה צעד אחד קדימה ופתחה חנות צעצועים עם כל מה שהיא מאמינה שילד צריך כדי להיות מאושר. כשגדלנו, אחי ואני, היינו נגנבים מצורת החשיבה המיוחדת שלה. למשל, היו דברים בחנות שלא היו למכירה בשום מחיר. לקוחות היו באים רק כדי לדבר או להתייעץ, גם בלי כוונה לקנות".

טויסים ("צעצועים" באנגלית (טויס) עם סיומת רבים (ים) נפתחה בשנת 92'. לפני כחצי שנה נפטרה אתי דורון בגיל 59 והשאירה אחריה צוואה לא כתובה: להמשיך את מפעל חייה. ילדיה, נקטר וצוף, מקיימים את הצוואה. "אמא נפטרה בערב יום הזיכרון האחרון", מספר צוף (28), "היא הייתה אישה מאוד מיוחדת עם המון כריזמה ואהבה בלתי נגמרת לצעצועים. היא הקימה את החנות מאפס בשתי ידיים בעוד היא מגדלת שני ילדים כאמא חד־הורית".

אתי דורון הייתה דור שני לעסקי חנויות הצעצועים. גם אמה ואביה היו בעלי חנות צעצועים בירושלים. אבל החנות שלה היא משהו אחר, מיוחד. ילדיה מספרים שהיא הייתה נוסעת לכל מיני מקומות בחו"ל, בעיקר באירופה, ורוכשת פריטים מיוחדים, מלאי קסם, עם ניחוח וינטאג'י, שאין בחנויות צעצועים רגילות בארץ. צעצועי פח, בובות כפפה, כדורי שלג, תיבות נגינה עם בלרינה. "ואנחנו ממשיכים בדרכה. אנחנו בוחרים את הצעצועים בפינצטה, פריטים שיש מאחוריהם סיפור וערך מוסף, כמו שאמא אהבה".

צוף ונקטר סולומון

עד לפני שנתיים הם היו עסוקים בשלהם. צוף גר במשך שלוש שנים בדרום־אפריקה עם בת זוגו. נקטר ניהלה את העסק שלה לעיצוב סביבות למידה. עד שיום אחד צוף קיבל טלפון מאמו, שבישרה לו שהיא חולה בסרטן. "כשקיבלתי את הבשורה החלטנו לעזוב הכל ותוך שבועיים ארזנו וחזרנו לגור בארץ", הוא מספר.

הוא החל לסייע לאמו בניהול החנות. "במשך השנתיים של המחלה הייתי לצידה כל יום בחנות. בלי להתכוון התאהבתי בחנות. לא חשבתי שהתקופה המשותפת תיגמר כל כך מהר. הטיפולים במחלה הראו תוצאות טובות, אבל יום בהיר אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, אמא נפטרה מדום לב. זה תפס אותנו בהפתעה מוחלטת, ואני הרגשתי שמסלול החיים שלי הוביל אותי לקחת את החנות תחת חסותי".

נקטר: "כשאמא חלתה כל אחד מאיתנו שם הכל בצד והתגייסנו לעזרתה, כי אין לנו אף אחד אחר, זה רק אנחנו והיא. אני עזרתי בצד הבריאותי ובטיפול במחלה, וצוף לקח על עצמו את העזרה והטיפול בעסק, וככה בלכתה של אמא החנות הפכה באופן טבעי להיות של צוף. הוא מנהל את הכל ואני רק עוזרת בנראות של החנות, בעיצוב חלונות הראווה, ולפעמים מצטרפת לתערוכות כדי לבחור צעצועים חדשים לחנות. במהלך השבעה הבנו שאמא הייתה יותר ממוכרת צעצועים. עשרות אנשים שהגיעו לשבעה הכירו אותה בחנות והפכו חברים שלה. גילינו שהרבה מהם היו לקוחות שלה כבר בילדותם, ואחר כך המשיכו לבוא כדי לקנות לילדים שלהם".

השניים גדלו בשכונה שבה נמצאת החנות, שבעבר היו סביבה מכולת, ירקן ועסקים קטנים שכונתיים. "היום אנחנו היחידים באזור שנשארנו חנות קטנה, שכונתית ואותנטית בדיוק כמו לפני 20 שנה", אומר צוף, ומוסיף שסוד ההצלחה הוא התחדשות ועניין. "אמא התחילה ואני ממשיך: אני מסתובב בעולם ובוחר פריטים מאוד ספציפיים, דברים מיוחדים שאי־אפשר למצוא כמעט בחנויות אחרות. בנוסף, החנות מתבססת על קהל לקוחות ותיק, אנשים שמעריכים דברים של פעם, למרות שכל הפריטים הם יד ראשונה, גם אם חלקם נראים וינטאג'. בשבעה של אמא היו לנו יותר לקוחות מאשר משפחה. זה מוכיח את הקשר של הלקוחות שלנו לחנות".

את הקסם מרגישים כבר כשנכנסים, וחלק מהקסם הוא הבלגן המתוכנן שקיים בחנות. המון צעצועים בכל מיני צבעים בכל מקום אפשרי, מגרים לפשפש ביניהם ולשמוע את הסיפורים מאחוריהם. "לאורך השנים אספתי מוצרים שהיה לי חיבור רגשי איתם", מספר צוף. "לדוגמה, יש לי אוסף של רובוטים ממתכת. שמרתי לי אחד מכל דגם שהגיע בעבר לחנות. רבים מהם כבר לא קיימים בעולם, ואני לא מוכן למכור אותם בשום מחיר. יש לנו קרוסלת סוסים גדולה, כמו בלונה פארק, והיא זזה, מאירה ומנגנת 20 מנגינות שונות, וגם אותה אני לא מוכן למכור. היא חלק מהמראה של החנות. אמא שלי הייתה החוטאת הגדולה בנושא, היא הייתה מביאה לחנות 'אוצרות', במילותיה, דברים שמלכתחילה לא היו מיועדים למכירה. המחסן של החנות מלא בצעצועים שאמא אספה לאורך השנים במטרה לתת אותם ביום מן הימים לנכדים. לצערי, היא לעולם לא תזכה להכיר אותם. היא יכלה להיות הסבתא המושלמת, כל החיים שלה היו עולם הילדים".

ומה בעתיד? “לילדים שלי אני אתן את זכות הבחירה אם להמשיך או לא, אבל הלוואי שיחליטו שכן”, אומר צוף.

לכתבה המלאה

אתי דורון ז"ל. צילום: מאיר אזולאי